פסק-דין בתיק ע"פ 7867/11

השופט א' שהם:

1.        לפנינו ערעור שהוגש מטעם המדינה על קולת העונש שנגזר על המשיב בבית המשפט המחוזי בחיפה, בתפ"ח 14542-02-11, מיום 14.9.2011 (כב' השופטים י'אלרון; מ' גלעד; א' אליקים).

2.        המשיב הורשע, על-פי הודאתו, בעבירות הבאות: מעשה סדום, לפי סעיף 347(ב) בנסיבות סעיף 345(ב)(2) ו-(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); ואיומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

           בעקבות הרשעתו בדין, נגזרו על המשיב עונשים אלו: 6 שנות מאסר לריצוי בפועל, בניכוי תקופת מעצרו מיום 31.1.2011 ועד ליום 30.3.2011; שתי שנות מאסר על-תנאי, למשך 3 שנים, לבל יעבור עבירת מין מסוג פשע; 6 חודשי מאסר על-תנאי, למשך 3 שנים, לבל יעבור עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין; כמו כן, חויב המשיב לפצות את המתלוננת בסכום של 40,000 ש"ח.

עובדות כתב האישום שהוגש נגד המשיב

3.        בכתב אישום מתוקן, שהוגש במסגרת הסדר טיעון, נטען כי המשיב נסע, ביום 13.6.2001 בסמוך לשעה 11:00, ברכב מסוג רנו מסחרי, ליד תחנת אוטובוסים בדרך הים בחיפה. אותה עת, עמדו בתחנה מספר נוסעים שהמתינו לאוטובוס, וביניהם ל', ילידת 1969 (להלן: המתלוננת). משבושש האוטובוס לבוא, הציע המשיב לנוסעים הממתינים כי יסיעם לתחנה המרכזית בחיפה, תמורת 5 ש"ח, כל אחד. המתלוננת ושלושה נוסעים נוספים נענו להצעה ועלו לרכבו של המשיב. בשלב כלשהו, ירדו שלושה נוסעים מהרכב, והמתלוננת נותרה לבדה ברכב, ביחד עם המשיב. המשיב שאל את המתלוננת להיכן ברצונה להגיע, והיא השיבה כי פניה מועדות לגשר ליד שכונת בת גלים. המשיב המשיך בנסיעה, ובשלב כלשהו פנה לכיוון חוף הים, ולאחר שהגיע לחוף הוא עצר את רכבו והרכין את המושב שליד כסא הנהג. המתלוננת, אשר לא שלטה בשפה העברית, סימנה למשיב בתנועות ידיים כי היא מבקשת לצאת מהרכב ולהמשיך ברגל, ואף התכוונה לקחת את תיקה. כמו כן, ניסתה המתלוננת לפתוח את דלת הרכב, אולם הדלת לא נפתחה.

           בשלב זה, התנפל המשיב על המתלוננת, רכן מעליה והצמיד סכין לצווארה. הסכין גרמה למתלוננת לכאב חזק ולשריטה בצווארה. המתלוננת נאבקה במשיב "צעקה והדפה אותו ברגליה", אך הוא הצמיד, ביתר חוזקה, את הסכין לגרונה. נטען בכתב האישום, כי המשיב "השתיק את המתלוננת", פתח את מכנסיו והוציא את איבר מינו. למרות התנגדותה של המתלוננת, הצליח המשיב להפשיל את שמלתה ותחתוניה של המתלוננת, אשר המשיכה להאבק במשיב והדפה אותו ממנה, אולם הוא חיכך את איבר מינו בחזה, ובהמשך הוא הניח את איבר מינו ליד פיה "והורה לה למצוץ אותו". משסירבה המתלוננת לדרישתו זו של המשיב, הוא שב והצמיד את הסכין בחוזקה לגרונה וגרם לה לכאב, ואף איים עליה בתנועות ידיים כי יהרוג אותה. המתלוננת ביקשה, פעמים מספר, להתחמק מהמשיב, היא הזיזה את ראשה וניסתה לברוח, אך המשיב הדף אותה, הורה לה לשוב ולמצוץ את איבר מינו, ולאחר מכן דחף את איבר המין לפיה של המתלוננת, באיימו עליה בסכין. המתלוננת מצצה רק חלק מאיבר מינו של המשיב, אך הוא צעק עליה ודחף בחוזקה את כל איבר המין לפיה של המתלוננת, ואילצה למצוץ אותו במשך מספר דקות. כאשר המתלוננת חשה כי המשיב עומד לבוא על סיפוקו, היא הוציאה את איבר מינו מפיה והמשיב שפך את זרעו על גופה של המתלוננת. נטען בכתב האישום, כי המשיב נתן למתלוננת את מכנסיו על-מנת שתנגב את זרעו, ואז הסיע אותה כברת דרך מסויימת והורה לה לצאת מהרכב "תוך שהוא דוחף אותה". טרם שעזבה המתלוננת את הרכב, סימן המשיב בידו למתלוננת שלא תתלונן במשטרה. המתלוננת הלכה ברגל עד לבית חברים בבת גלים, והזעיקה עזרה.

           במעשיו אלה, כך נטען, ביצע המשיב במתלוננת מעשה סדום שלא בהסכמתה החופשית, תוך שימוש בכוח, איום בנשק קר וגרימת חבלה. בנוסף, איים המשיב שלא כדין בפגיעה בגופה של המתלוננת בכוונה להפחידה.

4.        זה המקום לציין, כי כתב האישום הוגש רק בשנת 2011 (כעשר שנים לאחר ביצוע העבירות), מאחר שרק במועד זה זוהה המשיב, באמצעות בדיקת ד.נ.א., שנערכה לו במסגרת חקירה אחרת, שלא הבשילה לכדי הגשת כתב אישום.

           בין לבין, ביצע המשיב, ביום 25.5.2002, עבירת אינוס ומעשים מגונים בנערה צעירה אחרת, שהמשיב נכנס לרכבה ללא הסכמתה. בהמשך, ביצע המשיב מעשה אינוס בכך שהחדיר את אצבעותיו לאיבר מינה של הנערה, חרף התנגדותה ובכייה. ביום 26.3.2003, הורשע המשיב, על-פי הודאתו, בעבירות שיוחסו לו באירוע זה (ת.פ. 1244/02) ודינו נגזר, במסגרת הסדר טיעון, לכדי 4 שנות מאסר לריצוי בפועל בניכוי ימי מעצרו, ולשתי שנות מאסר על-תנאי, למשך 3 שנים, לבל יבצע כל עבירה שהיא פשע. כאמור לעיל, האירוע, מושא ערעורה של המדינה, קדם להרשעתו זו של המשיב בעבירת האינוס.

גזר דינו של בית משפט קמא

5.        בפתח גזר דינו, עמד בית משפט קמא על האמור בתסקיר מבחן, אשר הוגש בעניינו של המשיב. בתסקיר צוין כי המשיב מוכר לשירות המבחן משנת 2002, עת הורשע בביצוע עבירת מין שבגינה הוא נדון ל-4 שנות מאסר לריצוי בפועל, ושוחרר בשנת 2006, לאחר ניכוי שליש מתקופת מאסרו. המשיב גילה, במהלך תקופת כליאתו, התנהגות טובה והשתלב בטיפול במסגרת היחידה לשיקום האסיר. המשיב קיבל אחריות כללית על ביצוע העבירה, מושא הערעור, הגם שהכחיש שימוש בסכין והשמעת איומים כלפי המתלוננת. את התנהגותו בפרשה, ייחס המשיב לדחף מיני גבוה ובלתי נשלט, אשר אחז בו באותה תקופה, וגרם לו לכפות עצמו על הזולת, על-מנת לספק את צרכיו המיניים. לדבריו, פחתו כיום דחפים אלה והוא מסוגל לשלוט בהם, על-ידי נקיטת משנה זהירות, והימנעות משהייה לבד בחברת נשים. עוד טען המשיב, כי הטיפול שעבר במסגרת הכלא בתקופת כליאתו הקודמת, חידד עבורו את גבולות התנהגותו. בתסקיר צוין, כי מדובר באדם בעל דימוי ובטחון עצמי נמוכים, ולאורך השנים הוא התקשה לשמור על יציבות, הן במסגרת התעסוקתית והן במסגרת הזוגית. להערכת שירות המבחן, ניתן לזהות, עדיין, אצל המשיב קווים תוקפניים ואימפולסיביים, הקשורים בתחום המיני. נאמר בתסקיר, כי המשיב הביע מידה של אמפטיה כלפי המתלוננת והבנה לנזק הקשה שנגרם לה. שירות המבחן נמנע מלבוא בהמלצה טיפולית בעניינו של המשיב, והעריך את רמת מסוכנותו כבינונית, לגבי האפשרות להישנות מקרה דומה בעתיד.

6.        הוגש לבית משפט קמא תסקיר קורבן עבירה, ממנו עולה כי המתלוננת היא ילידת שנת 1969, אשר עלתה ארצה מרוסיה בשנת 1999, ביחד עם שתי בנותיה. עד לאירוע התקיפה, שהתרחש כשנתיים לאחר עלייתה ארצה, התנהלו חייה של המתלוננת "בצורה נורמטיבית ומספקת" ותהליך קליטתה בארץ היה משביע רצון, מבחינתה. האירוע הטראומטי, אשר התרחש חודשים ספורים לאחר הולדת בנה השלישי, שינה את מסלול חייה של המתלוננת מהקצה אל הקצה. היא סיפרה על תחושת ההלם וחוסר האונים שאחזה בה, אל מול האיום המוחשי על חייה, ובשל המחשבה על ילדיה, שאולי "לא תזכה עוד לראותם". בתחילה, ניסתה המתלוננת להתנגד למעשיו של המשיב, אך משהבינה, ממראה פניו האימתני, והשימוש שעשה בסכין, כי חייה בסכנה, היא חדלה מלהתנגד ונכנעה למשיב, ובלבד שירפה ממנה ויניח לה לנפשה. מאז האירוע הקשה, סובלת המתלוננת מתסמינים פוסט-טראומטיים, ולמרות שחלפו שנים רבות, היא עדיין נרתעת מיציאה מהבית בגפה, ונכנסת ללחץ כאשר מצויים מסביבה אנשים רבים, וכאשר חולף על פניה רכב הדומה לרכבו של המשיב. היא עדיין חוששת מנקמתו של המשיב, לאור העובדה כי הוא איים עליה לבל תעז להתלונן נגדו במשטרה, והיא הביעה את חששה מעימות עימו, והקפידה, במהלך העימות במשטרה, להסוות את דמותה, כדי שהמשיב לא יוכל לזהותה. המתלוננת נזקקת, עדיין, לטיפול פסיכיאטרי ולשיחות עם פסיכולוגית, ומשתמשת בתרופות נוגדות חרדה ודיכאון. היא אינה מצליחה לשקם את חייה ולחזור לחיים נורמאליים, והיא אינה מאמינה כי הדברים ישתנו בעתיד. המתלוננת ביטאה כעס רב כלפי המשיב, והביעה את תקוותה כי הוא יחויב בפיצויים, בשל הנזקים הגופניים והנפשיים הרבים שגרם לה, וההוצאות השונות בגין הטיפולים הרבים, שעלותם גבוהה. לאור עמדתה זו של המתלוננת, הומלץ בתסקיר לחייב את המשיב בפיצוי משמעותי למתלוננת, בנוסף לכל עונש אחר.

7.        בטיעונה לעונש בבית משפט קמא, ביקשה המאשימה להחמיר בעונשו של המשיב, בשים לב למסכת העובדתית הקשה המתוארת בכתב האישום, ולנוכח השימוש שנעשה בסכין ובאיומים, כדי להתגבר על התנגדותה של המתלוננת. המאשימה נדרשה לעובדה כי מדובר באירוע שהתרחש לפני כעשר שנים, בציינה כי המשיב נעצר לאחר שזוהה בבדיקת ד.נ.א., שנערכה לו במסגרת חקירה אחרת, כאשר עד לאותה עת, הוא הצליח להתחמק מהדין, במשך תקופה ארוכה. המאשימה הזכירה גם את הרשעתו הנוספת של המשיב בעבירות דומות, וטענה כי סמיכות הזמנים בין מועדי העבירות, מלמדת על מסוכנותו הרבה של המשיב. המאשימה הפנתה לתסקיר קורבן העבירה, המתאר את הפגיעה הקשה שהיתה מנת חלקה של המתלוננת, כאשר תוצאות המעשה הקשה, נותנות את אותותיהן בה, גם כיום. לפיכך, עתרה המאשימה להשית על המשיב עונש מאסר לתקופה ארוכה.

           בא כוחו דאז של המשיב, עו"ד מוחמד מסרי, טען מנגד כי קיים שוני מהותי בין כתב האישום המקורי לבין כתב האישום המתוקן, שהוגש במסגרת הסדר טיעון. בא כוח המשיב הדגיש את הודייתו של המשיב בעבירות שיוחסו לו, תוך לקיחת אחריות על מעשיו והבעת חרטה וצער על הנזק שנגרם למתלוננת. כמו כן, הופנה בית משפט קמא לאמור בתסקיר המבחן, ממנו עולה כי המשיב השתלב בהצלחה בתהליך טיפולי, וחלו בו שינויים מהותיים, מאז ביצוע העבירות. בנסיבות אלה, ביקש בא כוח המשיב שלא למצות את הדין עם מרשו.

8.        בית משפט קמא עמד בגזר דינו על חומרת מעשיו של המשיב, אשר התנפל על המתלוננת וכפה את עצמו עליה "ללא רחם". הוא ניצל את אמונה של המתלוננת בו, כאשר היא סברה לתומה כי מדובר בהסעה לביתה, ולבסוף מצאה את עצמה "לא רק נאנסת, אלא חוששת לחייה ונאלצת להשלים עם גחמותיו המיניות" של המשיב. בית משפט קמא סבר כי חלוף הזמן אינו משמש כנימוק לקולא, שכן היתה למשיב "הזדמנות פז" להתוודות על מעשיו, בעת שנעצר לראשונה, ואף להתנצל בפני המתלוננת ולפצותה. כמו כן, ציין בית משפט קמא כי המשיב זכה להקלה רבה במשפטו הקודם, כאשר בית המשפט הניח כי זוהי הסתבכותו הראשונה בפלילים. לצד הקולא, זקף בית משפט קמא לזכותו של המשיב את הודאתו בעבירות שיוחסו לו, כבר בתחילת ההליך הפלילי, ואת הבעת חרטתו וצערו על מעשיו. לאחר זאת, גזר בית משפט קמא על המשיב את העונשים המפורטים בפסקה 2 לעיל.

הערעור על קולת העונש

9.        בערעורה של המדינה על קולת עונשו של המשיב, נטען כי העונש אשר הושת עליו אינו הולם את חומרת המעשים, ואינו משקף את רמת הענישה הראויה בעבירות מסוג זה. לטענת המערערת, בית משפט קמא לא התייחס די הצורך למסוכנותו הרבה של המשיב, שבחר לעצמו קורבן, שהוא טרף קל מבחינתו, כאשר הוא מבצע את זממו תוך שימוש בסכין ובאיומים, כדי לנטוע פחד ואימה בקרבה של המתלוננת. העבירות בוצעו לאור היום, במקום ציבורי, תוך גילוי תעוזה רבה, והדבר מצביע על חוסר יכולתו של המשיב לשלוט בדחפיו המיניים הסוטים, ועל רמת מסוכנותו הגבוהה, להישנות מקרים דומים. כשנה בלבד לאחר האירוע מושא הערעור, ביצע המשיב מעשה דומה שעניינו אינוס בחורה צעירה, וכפי שעולה מהתסקיר, עדיין קיימים אצל המשיב "קווים תוקפניים ואימפולסיביים הקשורים בתחום המיני". לגישת המערערת, העונש שהושת על המשיב אינו נותן מענה מספק למסוכנותו הרבה, ולצורך להרחיקו מהציבור לתקופה ארוכה. עוד נטען, כי בית משפט קמא לא נתן ביטוי הולם לנזק הקשה שנגרם למתלוננת ולצלקות הנפשיות הקשות, המלוות אותה גם כיום. לגישת המערערת, לא היה מקום ליתן משקל רב להודאתו של המשיב באשמה וללקיחת האחריות על ידו, שכן הוא לא עשה דבר כדי להסגיר את עצמו במשך כעשר שנים, ואף ביצע עבירת מין קשה נוספת.

           בנסיבות אלה, ובשים לב לרמת הענישה שנקבעה על-ידי בית משפט זה בעבירות דומות, התבקשנו להחמיר באורח משמעותי בעונשו של המשיב.